רגע, במי מדובר? 

סולן וגיטריסט להקת נירוונה, שהתאבד בגיל 27 – מה שהכניס אותו ל"מועדון" הזה שאתם לא באמת רוצים להיות חברים בו. הוא השאיר אחריו המוני מעריצים בלתי מנוחמים, אלמנה אחת מפוקפקת, ואת פרנסיס ביין קוביין – בתם חביבת מדורי הרכילות. 

בתחילת שנות ה-90 הפך קוביין לאחד הסמלים הגדולים ביותר של זרם הגראנג' – ז'אנר של רוק אלטרנטיבי שהגיע מסיאטל וגרר אחריו אופנת רחוב מלוכלכת וכעוסה. קורט קוביין היה נער הפוסטר של התופעה. התקשורת כינתה אותו "דובר של דור שלם" והפכה אותו למודל מוזיקלי, אופנתי ותודעתי עבור כל אלה שחוו ילדות קשה בעיירת-שום-מקום כלשהי וחלמו על פרסום ותהילת עולם.

למה אייקון?

עם מראה נערי ולא אלגנטי במכוון, קוביין הביא איתו תחושה של חוסר מאמץ שבועט בכל מוסכמה חברתית. מבחינה זו הוא באמת היה נציג אותנטי של תקופתו, דור שהתבגר בצל האיום שהעולם באמת עלול להסתיים בשנת 2000. והרי אין דבר טיפשי יותר מאשר להשקיע בתלבושת רק כדי לפגוש את הלא כלום הסופי. 

מהעולם נפרד קוביין בשנת 1994, ביריית רובה ומכתב פרידה שמצטט שורה של ניל יאנג "עדיף להישרף מאשר להתפוגג".